לא תתיביני חרובין. לא תשיבני מדין דחרובין דטעמא משום דחרובין מאכל בהמה הן ואין בני אדם אוכלין אותן אלא ע''י הדחק והקילו חכמים במאכל בהמה:

והתנינן. לקמן בפרקין החרובין עד שלא כינסן לראש הגג כדי לייבשן מוריד מהן לבהמה ופטור והרי מאכילה שלא במקום מוקצה שלהן וקתני פטור:

דברי חכמים. כלומר אבל דברי חכמים פליגי כדאמר ר' יעקב בשם ריב''ל דסבירא להו אוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו:

אין אוכלין על המוקצ' אלא על מקומו. ששם הוא ניכר שלא נגמר מלאכתו למעשר:

אלא רב כרבי. דלקמיה:

רב כר''מ. מוקמית לי' ופריך אי כר''מ אפי' בניו ובני ביתו יהו אסורין דהא ר''מ סתמא קאמר לא יאכל עד שיעשר:

רב כר' מאיר. ר''מ דתוספתא הוא דתני התם בפ''ב הלוקח גרוגרות מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר:

גמ' הוא עצמו. דלא תנינן במתני' מהו שיאכל עד שלא עישר:

ואם צירף חייב. דהוי כמקח וקובע בדבר שנגמר מלאכתו:

מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים. מפרש בגמ' ששכרו לנכש בזיתים וזהו לכסח ולעקור השרשים תחתיהן דאין זה אוכל מן התורה אלא מפני התנאי שאמר לו והתנה הפועל שיאכל בזיתים וכל שאינו אוכל אלא מפני התנאי הוי כמקח לפיכך אוכל אחת אחת מן האילן מן הזיתים שנגמר מלאכתן ואם צירף חייב וכן לנכש בבצלים והתנה הפועל עמו על מנת לאכול ירק:

אבל אם יש להן עליו מזונות. שפסק עמהם ליתן מזונות ואז אם יאכלו הוי כפורע חובו מן הטבל ואסור הלכך אוכלין אחת אחת מן התאינה וכיוצא בה דאין זה כפריעת חוב וקביעות אכילה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה זהו כרי של תאנים דכל כה''ג קביעות אכילה הוא:

בזמן שאין להם עליו מזונות. שלא פסק עמהם ליתן להם מזונות אוכלין מן הפירות שבשדה שלא נגמר מלאכתן ופטורין מלעשר:

מתני' המוציא פועליו בשדה. לעשות לו איזו מלאכה בשדה כגון חרישה וכיוצא בה ולא ללקט פירות דהשתא אין אוכלין מן התורה:

והפועלין שעמו. לא ששכרן להוליכן עד המקום שעושין הקציעות דא''כ היו אוכלין מן התורה שהרי זה בתלוש הוא וקי''ל דפועל אוכל מן התורה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמר מלאכתו כדתנן בפ' הפועלים והובא בפ' דלעיל בהלכה ו' אלא דה''ק הפועלין שעמו בשדה כגון ששכרן לעשות מלאכה אחרת בחרישה ובקצירה וכיוצא בהן דהשתא אין אוכלין מן התורה והדין עם הפועלין כך הוא. בזמן שאין להן עליו מזונות. שלא פסק עמהם לתת להן מזונות אוכלין ופטורין מן המעשר אם נתן להם הבעה''ב מהן לפי שלא נגמר מלאכתן. ואם יש להן עליו מזונות שפסק עמהן ליתן להם מזונות הרי אלו לא יאכלו. לאו מטעם דכמקח הוי דהא ליתא שהרי אין המקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו וכר' יהודה דסוף פ' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא הכא טעמא אחרינא איכא משום דהחוב על בעה''ב ליתן להם מזונות וכשנותן להם מאלו התאנים שלא נגמרו מלאכתן ואינם מעושרין הוי לי' כפורע חובו מן הטבל וקי''ל דאין פורעין חוב מן הטבל משום דהוי כמכירה ואסור למכור את הטבל כדתנן לעיל בפ''ה דדמאי:

בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. שלא הוקבעו למעשר והוא עצמו פליגי ביה בגמרא דאיכא למ''ד דאסור לאכול לפי שאין אוכלין על המוקצה אלא במקומו במקום שעושין הקציעות ששם הוא ניכר שלא נגמר מלאכתו ואיכא למ''ד דגם הוא מותר לאכול דס''ל אוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו וקי''ל להלכה כהאי מ''ד דאף הוא מותר לאכול עראי דהא לא עדיף חצר מבית ופירות שהכניסן לבית קודם שנגמר מלאכתן אין הבית קובען למעשר ומותר לאכול מהן אכילת עראי כדאמרינן לעיל בפ''ק בהלכה ה':

מתני' המעביר תאנים בחצרו לקצות. שהעבירן דרך חצירו להוליכן למקום שעושין הקציעות ובכה''ג אין החצר קובעת למעשר דאינה קובעת אלא בדבר שנגמר מלאכתו:

מקרטם. מלשון מכרסם חותך עלה עלה ואוכל:

כהדא דתני. בתוספתא דעירובין פ''ו אנשים ששיתפו שלא מדעת הנשים כצ''ל וכך הוא שם שיתופן שיתוף ונשים ששיתפו וכו' שמעינן מיהת דיש לה בית דירה דהא אין משתתפין עליו במבוי אא''כ יש לו שם בית דירה:

ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה. כלומר שאין מלאכתו יפה שוה פרוטה דאינו ממון ולא שייך פריעת חוב לגביה והכא נמי גבי אשה ולמה לך לאהדורי אטעמא אחרינא דאגב בעלה היא אוכלת עמו וקאמר הש''ס הדא אמרה וכו' כדמסיק דהא אפי' כמאן דאמר אין לה עליו מזונות וכי אין לה עליו בית דירה בתמיה וא''כ הואיל דבית דירה שלה היא היתה קובעת למעשר אי לאו דטעמא דאוכלת היא עמו כדתנינן גבי שביעית:

אבל ניזונת היא אצל בעלה שביעית. דהואיל שאין חוב מן התורה עליו לזונה לא הויא כפורע חובו מדמי שביעית וה''נ כן:

אין ב''ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. ובתוספתא גריס פירות שביעית והיינו הך וכגון שהלך בעלה למדה''י דב''ד פוסקין לה מזונות מנכסיו א''נ אלמנה שב''ד פוסקין לה מזונות מנכסי יתומים:

כהדא דתני. בתוספתא דשביעית סוף פ''ה:

כמאן דאמר אין מזונות לאשה. על בעלה דבר תורה אלא מדבריהם והקילו לאכול עמו עראי בדבר שלא נגמר מלאכתו:

ובני ביתו. בתמיה דאשתו בכלל וכי אין לה עליו מזונות נמצא כפורע חובו מן הטבל הוא:

ניחא בניו. השתא פריך אמתני' דהא מיהת כפורע חובו מן הטבל הוא וניחא בניו שאוכלין דאין חובה מוטלת עליו לזונן:

על דעתיה דרב. דהוא אסור לאכול הואיל שלא במקום מוקצה הוא ומה בין הוא ומה בין בניו וקאמר דהיינו טעמא לפי שהוא ע''י שהוא תלוי במוקצה כלומר בדעתו הוא תלוי דיכול הוא לימלך שלא להוליכן לעשות מהן קציעות לפיכך אסור אבל בניו ע''י שאין הדבר תלוי בדעתן בענין המוקצה אוכלין אף שלא במקום המוקצה: